'מתי התחלת להרגיש שאת אמא?' שאלה שאני חוזרת ונשאלת בה. אני מניחה שאצל כל אחת זה אחרת. אני נולדתי ילדה אימהית, תמיד אהבתי ורציתי ילדים. השנים, החיים והבגרות גרמו לי לשאול הרבה שאלות. רווקות מאוחרת נותנת לך זמן להתבגר. התשובה שאצלי חוזרת היא משני הפסים. ברגע חודר אחד נכנס לחדר, לגוף, לתודעה, עוצמת רגשות שקשה לי למלל אותה. השמחה והפחד התערבבו מעוצמת המעמד והמידע.

אחת המשימות הכי חשובות לי עם מילה, ביתי, היא ההכרה ברגש. מחנכים אותנו לא לדבר את זה, לא להרגיש את זה. לבנים אסור לבכות, אסור להביע רגש. זוכרים את דני? 'אינני בוכה אף פעם, אינני תינוק בכיין'. והבנות הן פשוט 'יותר מדי'. יותר מדי רגישות, יותר מדי היסטריות, יותר מדי דרמטיות... יש יותר מדי רגשות שנחשבים 'שליליים', כעס, קנאה… אסור לנו להרגיש אותם. בדרך כלל הם יבואו עם בושה ואשמה. גם המנעד החיובי לא רצוי שיהיה יותר מדי. ההחזקה והאיסור שמובילים לחוסר הכרה, ועוד קודם לה, היכרות בסיסית עם עצמי. מה אני מרגישה עכשיו? ומתוך הידיעה לתת את ההכרה שנדרשת. רובנו נעים כל הזמן בין הדחקה רגשית להצפה רגשית. אני מסתכלת על מילה בסיטואציות חברתיות. כבר עכשיו, בגיל שנתיים וחצי, לפעמים קשה לא להרגיש את הצביטה בלב. ואני יודעת על עצמי שרוב הפעמים היה קשה יותר כי ניסיתי לדלג מעל זה. אז היום, עם הגור הקטן אתיישב בגובה שלה, אחבק ואשאל... מה את מרגישה? אלמד אותה את הרגש, אקרא לו בשמו. שתדע שזה לגיטימי… להיעלב, לכעוס, להיפגע, לקנא, להיות מתוסכלת. מותר. ועם חיבוק זה עובר מהר יותר.

פגשתי אותה לשני מפגשים בינתיים, אבל היא איתי כל הזמן כבר שבועיים. זו לא הפעם הראשונה שזה קורה לי. המפגש הראשון התחיל בקול תרועה והתרסה: 'אני אוהבת סקס, אני אוהבת גברים, אני אוהבת גברים נשואים. אני לא אוהבת לעבוד, אני מעדיפה לסבול את ההשפלה והיחס הרע ושיקנו לי'. המפגש השני המשיך ל: 'אני לא מאמינה יותר לפסיכולוגיות, אני רוצה לראות את הפסיכולוגית שעברה את מה שאני עברתי: חרם מגיל 10-16, מכות, אונס, לא היה לי מה לאכול, גרתי ברחוב...' והסתיים בשיח פנימי שיצא בקול – 'אני חייבת להיגמל מהתלות בגברים'. והיא, כבר יותר משבועיים, ילדה זרה שהתמקמה בלב שלי. כשאני חושבת עליה (וזה קורה הרבה) הלב שלי כואב. הידיעה, זאת הבחורה שנקרא עליה בכותרות... פרשת הכדורגלנים/נאפה/אילת...

אמה אצלי מיולי 2018. מתחילה הקורונה אנחנו נפגשות בזום. נדמה לי שבשנה וחצי האחרונות ראיתי אותה פיזית פעם אחת. היכולת המוטורית שלה נראתה די מיד, השליטה ביד, באצבע. הקושי היה להחזיק מילה בראש, לארגן את המחשבה שלא תברח ולהצליח להקליד אותה ורק אותה. בלי לזלוג לרצף אותיות, בלי לערבב עוד מילים. לא מעט פעמים תביא איתה הדיספרקסיה גם את חברתה הטובה דיסלקציה וזאת הייתה ולפעמים עדיין העבודה שלנו איתה. אז כן, יש כאן אנשים שלא מפחדים מהתמדה ומעבודה קשה, הן מטיבות לכת. אני מכניסה את ההורה לחדר לטובת שתי מטרות עיקריות: להשלים לי מידע, הוא מכיר את עולמו הרבה יותר טוב ממני. הרבה פעמים ההורה מבין ומקשר את הכתוב טוב ממני. שילמד. כאשר ההורה מוכן בעצמו לעבור תהליך, לשנות את נקודת המבט על הילד, להתפתח יחד אתו, ללמוד ללוות אותו טכנית ורגשית, אז אנחנו נראה קפיצות אדירות. אמה ואמירה הן מודל. אמא ובת שכל אחת לקחה את האחריות על החלק שלה וביחד מצליחות לנהל שיחת הקלדה שהיא טיפול שלם דרך הזום. אם תשימו לב טוב לתמונה, אמירה יושבת בצד שמאל. אמה מקלידה ביד ימין. לעיתים היא תומכת לעצמה ביד. מודל לחיקוי, כבר אמרנו?

אני משאירה את התמונה, אותנטית כמו שהיא. כפי שאפשר לראות, ההקלדה הזאת היא במפגש 125. לא, לא יום אחד מקבלים מקלדת ליד ומתחילים לרוץ. ליבי עשתה דרך ועומלת כדי להשיג את המטרות שלה. לווסת בין הרגש למוח, להצליח להרגיע את הרגש, את ההצפה של המחשבות, כדי לכתוב ברור. לעבור דרך, לאמן את שרירי המח והגוף כדי להגיע להקלדה עצמאית. לא, זאת לא אותה הקלדה נקייה וצחה כמו שלנו. היא מתומצתת וקצת פואטית. כי ככה היא, קצת אחרת. הנה חלק קטן משיחה ארוכה: אמא – ביחד זה נחמד, אבל גם מציף, והמילים שאת מקלידה עוזרות לנו להבין אותך בהרבה תחומים. ליבי – ממענה אבל חלימיה לומר מילים חולמת ילוולה לפה צליל חגיגיות המילימ להבממנה המענהה. אמא – ליבי, אנחנו אוהבים אותך בדיוק כמו שאת, מדברת, מקלידה, שותקת, בוכה ושמחה, בכל מצב. להיות הורה לילד מקליד נראה לי כמו עוד קושי לאתגר של ההורה לילד האוטיסט. להחזיק את הגם וגם. מפגשים של כלום ואז מפגשים של זיקוקי דינור. רכבת הרים למעלה, למטה. רגע כתיבה מרגשת ורגע זריקת חפצים. לקרוא שחור על גבי לבן שכן, אני כותבת, אבל אני גם חולמת, שילווה לפה צליל חגיגיות המילים כשבא ממנה מענה. להחזיק שוב ושוב את מנעד הרגשות של השמחה, היי, היא כתבה! אבל היי, כואב לה! קצת שמח קצת עצוב, אמרו במיסטיקנים הסינים. הפוסט הזה הוא לליבי ולא פחות לאמא הלביאה של ליבי ולהורים לילדים האוטיסטים באשר הם. השיר 'יש בך' מתוך הפסטיגל הוא ההמנון שלנו בחדר. אז ליבי וסיגל אהובות הלב, יש בכן עולם שלם מלא חלומות. תאהבי לפני הכל את עצמך… כי את שמש, את מוארת. אז אל תפחדי לגלות. שיש בך עולם שלם מלא חלומות. תבחרי כל מה שבא לך להיות.

בזמן האחרון אנחנו נחשפים לגישות הבעה בהקלדה כפטריות אחרי הגשם. מורים, הורים, אנשי מקצוע שונים בתחום ובתוך הכול המון ביקורת אחד כלפי השני. ואז אני נשאלת: 'מה את אומרת'? ואני קודם כל אומרת שיש מקום לכולם. לצערי הרב יש מספיק אוטיסטים כך שלכולנו יש עבודה. בואו נשקיע את העבודה בלהיות טובים זה כלפי זה וכלפיהם. נלמד, נתפתח ונמשיך למצוא פתרונות חדשים וחדשניים. כשהורה מתקשר אלי לשיחה ראשונית אני מרגישה צורך קודם כל לתת לו את הידע, מה אני עושה, מה מבדיל אותי מאחרים, מה הרקע שלי. את זה אנסה לספר גם כאן. אז הרשו לי לרגע 'רק על עצמי לספר ידעתי'... עבורי התהליך הטיפולי בהבעה באמצעות הקלדה, הוא בדגש על ההבעה. ההקלדה היא כלי, אמצעי. בדיוק כמו בשם. כשמגיע אלי אדם לתהליך הקלדה אני אוספת את כל הכלים שלי. את השנים והידע של אלבאום. תפיסת הגוף, שיכלול הקואורדינציה, עבודה על ארבע האינטליגנציות; גוף, רגש, חשיבה ואנרגיה. אנחנו נעבוד על הוויסות החושי-רגשי ואיך מתוכם אני מנהל ומנווט את הגוף שלי לפעולה הרצויה. איך אני מארגן את המחשבות בראש, מחזיק מחשבה אחת/מילה אחת ומוציא אותן לידי הקלדה. חלק מהתהליך הוא לעבור שינוי תפיסתי של המטופל וההורה. המעבר מאדם שותק לאדם מביע. נקודת המוצא שלי היא ידיעה ברורה שיש מולי אדם שמבין אותי. אם אתם חיים איתם, אתם יודעים שהם מבינים, פיתחתם שפה משלכם… מבט בעיניים, ג'סטה, צליל מיוחד. אנחנו כאן נלמד: כמה? מה מעניין? מיהו האדם הזה שיושב מולי? בכל טיפול שלי אני מבקשת שיהיה הורה נוכח בחדר. כאן אני מביאה את הכובע של מנחת קבוצה, הרי שלושה אנשים בחדר הם כבר קבוצה, לא? ההורה מחבר ומשלים את העולם שמחוץ לחדר כך שיחד נוכל ליצור למטופל עולם שלם יותר, לעשות את החיבורים שכמעט לא קיימים. השאיפה גם אם היא בהתחלה מרגישה רחוקה עד מאוד, היא לפתח את היכולת של ההורה והילד להקליד גם ביניהם. ככל שההורה נוכח ומעורב בתהליך, כך זה מתקיים. שיהיה ברור שאמנם על הדף זה קליל ומהיר אבל המציאות, כפי שאתם כבר יודעים, היא לבנה על לבנה, תהליך ארוך והדרגתי. תהליך שמתחיל במחשבה שזאת אפשרות בכלל, וממשיך בללמוד לנהל את הגוף ואת המחשבה, לחזק את היכולת המוטורית ובוא בעת לגבש זהות, להיות בתוך תהליך רגשי, לעבור תהליך עם ההורה – זה שבחדר וזה שמחוצה לו, היחסים עם האחים והחברים. הרבה עבודה יש כאן... ועוד לא דיברנו בכלל על שכלול היכולת המוטורית. תמיכה? איזה סוג של תמיכה? מהם השלבים השונים בדרך לעצמאות מוחלטת? הבחירה והחיבור לשיטה של יעל כהן אולי כאן זו הזדמנות לספר על החיבור ועל הבחירה שלי ביעל כהן כמנטורית. כפי שסיפרתי, את הדרך שלי התחלתי עם תומר, נער אוטיסט לא ורבלי. לא ידעתי על זה כלום, מעולם לא פגשתי אוטיסט שלא מדבר. יעל עדיין לא התחילה ללמד ופשוט ליוותה אותנו בדרך. התחושה הייתה של קפיצה למים והחרדה שלי הייתה עצומה. מתוך החרדה והרצון להבין אותו לא האמנתי לה ולא האמנתי בעצמי שאני יכולה להקליד איתו בלי לגעת בו. זה היה פשוט בלתי נתפס בעיני. ואכן, בהתחלה, הייתה תמיכה. רק רציתי לשמוע ממנו בכל מחיר. אז עוד לא הבנתי למה יעל דרשה שימי לב לתמיכה. היום בדיעבד אני מבינה את המחיר. אם זה ברמת ההצפה, אם זה ברמת הרגישות ויכולת ההזדהות שלהם. אבל יותר מהכל היום אני יודעת שזה אפשרי. אני מאמינה בהם. באמת מאמינה שזה אפשרי. אני לא מופתעת מכל אחד שבא וכותב וחושבת שזה נס. אני יודעת שכל אחד יכול. אמנם לכל אחד יש את הקצב, הדרך, האתגר, הידע והסקרנות שלו אבל כל אחד יכול. אנחנו כאן כדי ללמוד. ללמוד אותם, ללמוד אותנו איתם. היום אני גם מבינה לעומק את הרציונל שעומד לנגד עיניה של יעל. השאיפה להקלדה עצמאית שאותה המטופל רוכש לאחר שהוא לומד איך לשלוט בעצמו, במחשבותיו ובהתארגנות של הגוף שלו בעצמו. תהליך מפרך ומורכב, עבור המטופל והמטפל, אבל תהליך שבסופו האדם רוכש יכולות לא רק בתחום ההבעה בהקלדה, אלא בכל תחומי החיים. ולסיכום, אני כאן כי אני מאמינה שבני אדם מתפתחים מתוך אינטראקציה. אנחנו מפתחים זהות מתוך מפגשים עם אחרים. כמה הזדמנויות יש לאדם השותק לפתח את הזהות והמשמעות שלו בעולם? לעבור תהליך אישי ורגשי? מבחינתי זאת מטרת העל.. מקום בעולם. מקום שאני שייך בו. #bloggingtips #הבעהבאמצעותהקלדה